10.5.07

מקורות למאמר על פרשיות בהר-בחקתי תשס"ז- השמיטה מבטלת את הגלות

*רבינו בחיי על ויקרא פרק כה פסוק ח*

שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו' - מה צורך להוסיף ולומר והיו לך וכי לא היינו יודעים שמספר שבע שנים שבע פעמים הן תשע וארבעים שנה, אבל יתכן לומר בסוד הענין כי בא הלשון בספור המצוה המעולה הזאת לבאר על ההוה ולרמוז על העתיד, כי המספר הראשון רמז למצות היובל שהם מ"ט שנה ושנת החמשים קדש, ולכך הזכיר בו וספרת לשון ספירה, והמספר השני רמז ליובל הגדול שהוא סוף כל ימי העולם אשר הויתו ארבעים ותשעה כי מספר מ"ט בימים ובשנים ובאלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה הכל ענין אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם וקיומו, כנרמז בתחלת קהלת והארץ לעולם עומדת, והוא עולמו של יובל העולם, וזהו סוד חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלהים. באור זה כי למדו בכל אלף ואלף שער בינה אחד, והודיעו כל ההויה מראש ועד סוף חוץ מן היובל קדש שהוא שער החמשים הפנימי של בינה, וזהו ותחסרהו מעט מאלהים, והשער ההוא קראו מעט לרוב דקותו ופנימיותו משערי אלהים שהוא הבינה, ולכך הזכיר במספר אלף שנה כמספר הזה, והיו לך, לשון הויה, ועוד הוסיף ואמר ימי כי כל ימי העולם מספר לך ועל זה אמר והיו לך ימי. ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים קמה) מלכותך מלכות כל עולמים, ומקרא מלא הוא (שם קה) דבר צוה לאלף דור, כי דור כמו עולם וזהו חמשים שנה, ובא הרמז במלת כל ובמלת לך כי הכל כונה אחת, וזה מבואר:

 

רבינו בחיי על ויקרא פרק כה פסוק ב*

 

 וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה *בשמיטה* יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה *גלות*, הוא שכתוב (ויקרא כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר:

 

*משנה מסכת אבות פרק ה* משנה ט

גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ.

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג/א*

 בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות *גלות* *בא* לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה וגו' וכתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובעבודת כוכבים כתיב ונתתי את פגריכם וגו' וכתיב והשמותי את מקדשיכם וגו' ואתכם אזרה בגוים בשמיטין וביובלות כתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבות

 

*ספר דרך חיים עמוד רמז - פרק חמישי*

שביעית שם קדושה עליהם, ועוד השביעית שבת היא ובשבת כתיב (שמות ל"א) קודש היא לכם, וצוה הכתוב לנהוג קדושה בארץ שלא לעבוד אותה עד שהיא קדושה כמו בשבת, וכבר התבאר הטעם. ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה, והרביעית השמיטה היא עצם הקדושה אל הארץ, וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ אין הארץ סובלת את הדברים האלו והם גולים ממנה ופירוש זה ברור:

 וכדי שתעמוד עוד על אלו דברים, תדע כי הש"י נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות, שהרי לאברהם הבטיח את ישראל שיתן לבניהם את הארץ וכן הבטיח ליצחק וכן ליעקב, ואם לא היה שבועת האבות לא היה הארץ לישראל והארץ בפרט שייכת אל האבות. ולכך נתנה הארץ לאבות בפרט, וכן מוכח הכתוב שאמר (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור אמר כי יזכור הארץ בשביל האבות וזה כי מפני שהארץ שייכת לאבות. והיה ראוי שיאמר הכתוב ואזכור הארץ כלומר בשביל זכות האבות אזכור הארץ, אבל אמר והארץ אזכור כלומר שיש זכירה לארץ כמו שיש זכירה לאבות. ובמדרש (ויק"ר פל"ו) למה הוא מזכיר את הארץ עמהם אמר ר"ש בן לקיש משל למלך שהיה לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן ע"כ. וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה ולכן הארץ מגדלתן, ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר, ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות מזכיר גם כן עמהם הארץ שהם ענין אחד. וכאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות שלהם נתנה הארץ ואליהם שייך הארץ אז יש להם הארץ, וכאשר הם יוצאים ממדת האבות עד שאינם דומים להם אז אין לישראל הארץ וגולים ממנה. וכן אם שומרים מה שראוי לארץ מצד עצמה גולים ממנה, ועל ידי אלו ג' עבירות הם יוצאים לגמרי ממדת אבותיהם. כי זהירות מן ג"ע תמצא באברהם שהיה נבדל בתכלית הקדושה שלא היה כמוה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק קמא (ט"ז, א') ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה עפרא בפומיה דאיוב באחריני לא מסתכל בדידיה מסתכל ואלו אברהם אף בדידיה לא מסתכל שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה:

 את שעד עתה לא הכיר ביופיה, ועל ידי מעשה הכיר בה עתה כמו שפירש רש"י ז"ל (בראשית י"ב), ולפיכך כאשר ישראל אין נזהרין בג"ע הם יוצאים ממדת אברהם והפך הם לאברהם שאליו נתן הארץ. ואם ח"ו הם עובדים ע"ז אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק שאליו שייך הארץ דוקא שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים וכ"כ היה דבק בעבודת הקב"ה וזה מקריב לאל אחר ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק. וכן על ידי שפיכות דמים הם הפך ליעקב כי לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב, וזה ענין נפלא דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד (י"ג, א') המוציא ש"ז לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן סוחטי הילדים אל תקרי סוחטי אלא שוחטי הילדים, ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים לא ראה יעקב קרי מימיו כמו שדרשו ז"ל (יבמות ע"ו, א') על הכתוב שאמר ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, אף שלא הי' זה בכונה רק באונס כל כך היה רחוק משפיכות דמים שלא יצא ממנו קרי אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים כי

יעקב ועשו הם הפכים עשו נקרא אדמוני והוא איש דמים ויעקב אתו החיים, ולכך ג"כ יעקב לא מת כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים אשר כל אלו דברים ראוים לאבות מצד מדריגתם ומעלתם העליונה, ולפיכך אם היו ח"ו נוטים אחר שפיכות דם הם יוצאים ממדת יעקב אשר אליו ראוי הארץ וגולים ממנה. כלל הדבר כי הארץ נתן הש"י לבני אדם ולא לתוהו בראה רק נתן אותה לבני אדם, ואשר הם יותר ראשונים לארץ הם האבות שאליהם נתנה הארץ בפרט, ואם ישראל מתדמים לאבותם אשר להם שייך הארץ ראוי להם הארץ כמו שהיתה ראויה לאבות ואם לאו גולים הימנה. והרביעית מצד שאינם שומרים מה שראוי אל הארץ מצד עצמה היא השמיטה כי אין ספק כי השמיטה היא לארץ כדכתיב בקרא (ויקרא כ"ה) ושבתה הארץ שבת לה'. הרי לך ג' דברים שהם ע"ז ג"ע שפיכות דמים שאם ח"ו חוטאים בהם כאלו לא היו בני אברהם יצחק ויעקב אשר להם נתנה הארץ, וחטא הרביעי שחוטא בארץ עצמה היא השמיטה שהיא לארץ כמו שפירשנו למעלה כי השמיטה ראויה לארץ ובעון זה גולים הימנה וכדכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ודברים אלו מבוארים

 

ספר נתיבות עולם ב עמוד ריג - נתיב עין טוב פרק א*

ומפלת נפלים כי הנפל אין בו ממש כמו שהוא בעל שנאת חנם שאין בו ממש, וכן בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים כי בניו ובנותיו הקטנים שהם תוך ביתו אין בהם ממש, ולפיכך בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים עד שאין ביתו נחשב לכלום: ובמסכת יומא פרק קמא (ט', א') מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז ג"ע וש"ד וכו', אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה בהם ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. ודבר זה בארנו בפרק בעשרה (אבות פ"ה) כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב, וכדכתיב בכתוב בפי' (שמות י"ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, ולפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם ראוי להם הארץ ואם לאו אין ראוי להם הארץ אשר הם יוצאים ממדת אבותיהם. ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת היו אלה שלשה מדות ג"ע ע"ז ש"ד, לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות דבר שהוא אסור שדבר זה אין חדוש, אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם, ודבר זה בארנו אצל *גלות* *בא* לעולם. ובודאי כל אשר שייך אל הארץ כמו בהמ"ק שהוא תולה בארץ הכל הוא בשביל זכות האבות אשר בזכותם נתנה הארץ, ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ, והרי אברהם היה מרוחק מן ג"ע בתכלית ההרחקה, וכדאיתא בפרק קמא דבתרא (ט"ז, א') שאמרו עפרא בפומא דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה באחריני לא מסתכל אבל בדידיה מסתכל ואילו באברהם הנה נא ידעתי וגו' שעד עתה לא הכיר בשביל צניעות שהיה בהם, יצחק היה בתכלית ההרחקה מע"ז, כי ע"ז הוא שעובד לאלוה אחר ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה הפך בעל ע"ז שהוא מקריב לאלהים אחרים, יעקב הפך ש"ד שידוע כי יעקב הוא הפך כדכתיב אצל עשו (בראשית כ"ה) ויצא הראשון אדמוני סימן שיהיה שופך דמים, ואילו יעקב הפך זה שהיה נזהר מש"ד, וזהו שאמז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו, וזה כי המוציא שכבת זרע כאלו שופך דמים ומה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש ואילו יעקב כ"כ היה רחוק מש"ד שאף לאונסו לא ראה קרי שלא היה אצלו ש"ד, וכאשר היו בישראל אלו ג' דברים נחרב הבית וגלו מן הארץ. אבל בית שני לא היה בשביל האבות שכבר תמה זכות אבות בבית ראשון, והש"י נתן להם הארץ בזכות עצמם במה שהם עם ישראל ולפיכך כאשר הם עם אחד ולא חלק לבם היה להם הארץ, וכאשר חלק לבם בשנאת חנם שהיו ביניהם בטל כח זה מה שהם עם אחד וחרב בה"מ וגלו מן הארץ, כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד עם ישראל. ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז ג"ע ש"ד. וכאשר היה שנאת חנם הגורם להחריב הבית כ"ש שהוא הסבה להעמיד החורבן, כי הדבר שהיה גורם חולי לאדם כ"ש אחר שכבר חלה שמונע ממנו הרפואה כל עוד שלא הסיר הדבר שגרם החולי אל האדם, לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות כי דור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל. ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת היא שנאת חנם, היא הקנאה שהוא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה, הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה והמדה הזאת רעה מאוד:

 

אין תגובות: